[אין_קול] ההרצאה הזאת תוקדש לביאליק הבשל. תקופת הכתיבה, כתיבת השירים של ביאליק לא היתה ארוכה היא נמשכה בערך 20 שנה. 10 השנים הראשונות היו תקופה של התגבשות והתבגרות והתמודדות פנימית מאוד דרוכה של ביאליק עם התחושה שהוא משורר גדול, זאת אומרת עם הגדולה הזאת. והגדולה הזאת כחלק ממודעתו לתפקידו בעולם היא דבר שאי אפשר לפסוח עליו. כלומר העיסוק בעולם השירי של ביאליק מחזיק תמיד גם עיסוק ב"אני" כ"אני" מאוד יוצא דופן. כ"אני גדול". וגדולתו עצמה היא אחד הדברים שלקח להם זמן רב להתגבש ומשהתגבשו זה לקח להם מהר מאוד כדי להשתתק מחדש. בערך 10 שנים כתב ביאליק בתנופה האדירה הזאת שהתחילה סביב 1900 וב-1911 או 1912 הוא הלך והשתתק והתגברה עליו תחושה של דיכאון מאוד עז, שגם אותה הוא ביטא באופן מאוד, מאוד מרשים. בשירה ונגיע לזה בהמשך. ההמראה המאוד מודעת לעצמה התרחשה בסביב 1900, תר"ס. והשיר שאולי מייצג את זה יותר מכל הוא השיר "צפרירים". השיר מגולל סיפור קטן על ילד קטן שמתעורר ומגלה סביבו, ספק בהקיץ ספק בחלום יצורים פלאיים, מאין שדים או מלאכים. שעשויים אור והוא משתעשע איתם ומגיע איתם לאיזו ריגשה מאוד, מאוד מופלאה. לשמחה גדולה. השיר הזה יוצר סיפור מאוד, מאוד חשוב בתולדות השירה העברית החדשה. הוא מתחיל פרשה מעניינת מאוד שביאליק מצא לנכון להקדיש לה הרבה מאוד כוח. וצריך לקרוא לה "מיתוס עצמי" או "המיתוס של העצמי". משום שביאליק עושה כאן דבר מעניין, הוא יוצר את סיפור חייו שלו. כילד ובתוך סיפור חייו שלו כילד יש איזו השתתפות או איזו חברותא של הילד הקטן הזה עם יצורים מיתולוגיים. והיצורים האלה הם באים מבחוץ בעצם, מתוך האלוהות ששרוייה בעולם כולו ויש לילד משא ומתן איתן. והדיאלוג הזה או הקשר איתן הם בסופו של עניין בתוך עולמו של ביאליק מובנים כמקורה של השירה. כלומר כמין התגלות, מן דבר שהוא הרבה יותר מאשר חוויה חושנית מופלאה. אני אקרא רק חלק מין השיר הארוך הזה אבל הפתיחה שלו היא אחד הדברים הבאמת המלהיבים שביאליק כתב. שוב צריך לקרוא אותה באשכנזית דווקא כי רק בה נשמעים הקולות האלה, האונומטופאות של נשיקות וציפצופי ציפורים שפועלים יחד. "הַנְשִׁיקַת פִּי אִמִּי," "אִם-צִפְצוּף הַדְּרוֹר תְּנוּמָתִי וַחֲלוֹמִי הַמָּתוֹק הַפְסִיקוּ?" "אֲנִי הֱקִיצוֹתִי וַאֲגֻדּוֹת שֶׁל-אוֹר" "הִצְלִיפוּ עַל-פָּנַי וּבְעֵינַי הִבְהִיקוּ. מֵעַפְעַפַּי לֹא-נִמְחוּ עוֹד קוּרֵי הַחֲלוֹם," "עוֹד כְּרוּבָיו מְתַפְּשִׂים בְּכַרְכֹּב הַקִּיר –" "וּכְבָר יִצְהַל בֹּקֶר, יִשְׁתַּקְשַׁק הַיּוֹם" "בְּדַהֲרוֹת עֲגָלָה עַל-מַרְצֶפֶת הָעִיר." השיר הזה נכנס אין מדיאס רס אל תוך אמצע העלילה. אל תוך ספק שנמצא בתודעתו של ילד קטן. ביאליק יוצר כאן מצב של כניסה אל העבר והספק הזה, "הַנְשִׁיקַת פִּי אִמִּי" "אִם-צִפְצוּף הַדְּרוֹר" וקול הנשיקה עם הפה והאם והציפור והציפצוף הופכים לצליל אחד שהוא גם יוצר את הספק האם זה אדם או ציפור? הקשר בין הציפור שהיתה ציפור אידיומטית כל כך מסורתית בשיר "אל הציפור" הופך כאן לאיזה דבר שזורם באופן חוויתי וחושני קונקרטי לגמרי מחוויה ארצית, נשיקת האם בבוקר וציפורים על החלון. והתנועה עכשיו היא מן הערות או מן החלום אל הערות לא נפסקת אף פעם זה איזה מן אזור דמדומים. וכאן מתרחשת ההתגלות הזאת, ההתגלות הזאת נעשית גם היא ביחס מאוד קרוב לציפורים שנמצאות על החלון. "עַל-מַשְׁקוֹף אֶשְׁנַבִּי הִתְנַעֵר הַקֵּן," "וִירֹעַע וִיצֻפְצַף 'צְוִיץ, צְוִיץ' עַד-בְּלִי דָי," "ובְזֹהַר אֶשְׁנַבִּי בְּפַחֲזוּת חֵן-חֵן" "צַפְרִירֵי הַבֹּקֶר מְשַׂקְּרִים אֵלָי." "הֵם מְפַזְּזִים וְנוֹצְצִים בִּמְשׁוּבָה צֹהֶלֶת," "מִתְדַּפְּקִים כְּיוֹנִים עַל זְכוּכִית אֶשְׁנַבִּי," "מַחֲלִיקִים, מִתְחַמְּקִים בְּאוֹרָה נֹזֶלֶת" "הַשֹּׁפַעַת, שֹּׁפַעַת עַל-גַּבִּי." אלו הצפרירים. זאת המצאה של ביאליק. המילה צפריר עצמה נטולה מאוצר המלאכים והשדים של הקבלה אלא ששם הם יצורים רעים ומכוערים קטנים ובעיקר אגדיים, שייכים לאיזו מיתולוגיה חצי מפוקפקת של שדים ורוחות. מה שקורה כאן הוא שביאליק הופך אותם ליצורים שהם בבחינת מציאות ארצית ונפשית כאחד בחייו שלו. והמילה צפריר שאוחזת בתוכה קצת ציפור, קצת צפיר עיזים כמו שד, אבל בעיקר הופכת כאן לאיזה דבר חדש משום שהם צפרירי אורה. הם עשוים אור ויש להם צורה. והם נוגעים, נוגעים באדם. והם נוגעים באמצעות אור נוזל. אורה נוזלת. כאן אנחנו פוגשים במלוא כוחה את היכולת המטפורית הכבירה של ביאליק כשהוא יוצר כאן סינסטזיה, כלומר צירוף חושים באמצעות המטאפורה ועל ידי זה בכלל כל מישור החושים של הקליטה עולה לאיזו דרגת דריכות חדשה לגמרי. השיר מתרחש כולו לא בהשגה דתית או קבלית, אלא באיזו תפיסה חושית ילדית לגמרי ולא צריך ודאי שום הרצאה כדי להרגיש שהדבר הזה גם שמח ועליז וחמוד וזה מן צורה נדירה לגמרי. "חמודה" השירה העברית לא היתה כנראה מעולם עד המקום הזה. ביאליק יוצר כאן איזה דבר שבאמת לא היה לא בתרבות העברית ולא תרבות היהודית לפני כן וזה שיר על אודות ילד, כשילדיותו הקדמונית המאוד קדומה הפעוטות שלו, היא המקום החשוב שאותו צריך לעצב. ביאליק מייסד כאן את הילדות העברית החדשה. הוא גם בנה חלק ממש במו כתיבתו שלו את סיפרות הילדים החדשה. הוא יצר בה כמה יצירות מופת. הוא גם עיבד אגדות עתיקות לילדים, כידוע בקובץ "ויהי היום" וכתב שירים שנועדו לילדים. אבל כאן לא זה העניין, אלא הוא שם ילד כדמות חשובה ומתוך עולם השירה הוא בא וטוען שהילד נוגע בכלים של ילדים באלוהות ובאמצעות משחק. לא תפילה ולא אחרי ציפייה ולא אחרי שום פרישות. "הֵם קֹרְצִים וְרֹמְזִים וּפְנֵיהֶם יִקְרָנוּ:" "אֵלֵינוּ צֵא, פֹּחַז! זְרַח, הַזְהֵר עִמָּנוּ!" "עליזי גיל ילדות נפוצה, נצחקה, ובאשר נמצאה אור נזה, נזרוקה." ובבקיאות לשונית כבירה ביאליק אוסף כאן שורה של מילים מתחומים שונים. גם המילים שקשורות בזריקת המים על המזבח. לזרוק, להזות, מילים שקשורות במשיחת מלכים או נביאים מצד שני מילים שקשורות בשובבות מינית אפילו עם תו מסוים של שלילה, כמו לצחק, וכאן הוא יוצר איזה דבר יחד. ברור שהילד כאן הוא פוחז, הוא שובב. יש כאן משהו משחקי עד השתוללות והמשחק הזה לגמרי ברור, הוא משחק חושני ומיני. ביאליק בונה כאן התרחשות שהריתמוס שלה, התנועה שלה יש לה התרחשות מינית שלמה, בוגרת, כמו של גבר מבוגר. הוא קורא להם: "הו, אלי בואו זכים! "צפרירי התום. אל מתחת לסדיני הצחור, הצח! "שם נתפלש, נתפל עד-יכון היום, "ופיזזתם על עורי ובשרי הרך. הו, אליי! על-תלתליי, עפעפיי, שפתותיי, "אלי גומות לחיי, מעמקי בבותיי, "הזיכוני, שטפוני, אלי לבי חדורו. "בואו, רדו אל נשמתי, היו שם ואורו! "חמדה מתוקה ונומה נופלת עליי, "וכל עורק וגיד צינור תענוג שופע, "והלב שוטף עובר על-גדותיו בלי-די, ומתפרץ כמעיין של-נוגה נובע, "הו, מה מתוק! עפעפי אפקחה, אסגורה, "אלוהים שטפתני האורה." אני שטוף אור. זהו אור אלוהי לגמרי. אתם שמים לב בוודאי אל הקרשנדו הזה. בואו אלי, אל מתחת לסדיני. "פיזזתם על עורי ובשרי הרך." שום דבר פילוסופי לא קורה כאן, זה תענוג פיזי. והוא מגיע למן שיא כזה. שיא של בני אדם מבוגרים, לא של ילדים. אחריו חמדה מתוקה ונומה נופלת עליו, ממש כפי שזה קורה לגברים מבוגרים. אלא שהוא מכניס את החוויה המינית הזאת לעולמם של ילדים. איש לא היה מעלה על דעתו להכניס חוויה מינית כדבר כל כך גלוי ושלם אל תוך שיר שהתקבל כדבר ראוי ודתי בהקשר של היהדות ב-1900. לאמיתו של דבר עד היום לא אבל כחוויה ילדית שבקושי מרגישים הקוראים הרגילים שמה שמתרחש כאן הוא מיני, זה התאפשר. אתם שמים לב שביאליק עושה כאן איזה מין עיקוף שיש בו צד טקטי מעניין הכניסה אל עולם הילדים היא לא רק באה משום הצורך והרצון העז להביא את הילדות כעידן מכריע בעיצוב האדם, אלא זהו פתח לעסוק במיניות וזיקתה של מיניות אל ההתגלות האלוהית בדרך חדשה, לא בדרך הקבלית הרגילה של איזו אקסטזה שקשורה בנזירות, או קשורה בתהליכים שבהם השכל בונה את הדבר הזה. כלומר, ביאליק עושה כאן דבר כפול ומאד מאד מעניין. מצד אחד זהו שיר שנוגע בדתיות עמוקה ומצד שני הוא נוגע בכיוון שלא היה מעולם בעולמה של המסורת העברית והוא פתיחת הילדות אל עולם המשמעות של האדם. לא רק בין היהודים אבל בוודאי בינם, הילדות היא אזור כמעט לא מוכר בתוך התרבות. לא שלא היו ילדים ולא שלא אהבו אותם, ודאי שכן, אלא שהם לא נכנסים כחלק רלוונטי, תקף, שיש מה ללמוד ממנו ובוודאי להתייחס אליו ברצינות גדולה בתוך עולם המסורת, גם בעולם הרחב הילדות היא בדרך כלל עד המאה ה-19, מעין אדם קטן, מבוגר קטן ולא מתאים שצריך לאלף אותו, ללמד אותו, לרסן אותו. לא פעם מתייחסים אל ילדים כאל חיה קטנה ובוודאי שלא רואים בהם כפי שהרומנטיקאים ואחר כך הפסיכולוגיה החדשה מפרויד ואילך, אדם שלם יותר מן המבוגר. כלומר, מה שקורה בעידן הרומנטי ואחר כך בעידן המודרני, זה שצומחת תפיסה הפוכה לגמרי לתפיסה הישנה. שעל פיה הילד הוא איזה אדם פתוח אל העולם במידה שהאדם המבוגר והשכלי והמלומד והמאולף לא מסוגל עוד. ושעולם המילים ועולם והסמלים חוסם ומסתיר את תודעתו. והוא גם מעכיר אותה בכל מיני הנחות מוסריות ואיסורים הפתיחות הילדית נתפסת מאז העידן הרומנטי כעוצמה וכערך רב ויקר מאד בתוך התרבות. משהו שיש לשמור עליו ולהתנהג איתו בזהירות כאן צומח גם איזה מושג חדש של חינוך וההנחה שהשובבות הילדית והמשחקיות והחושניות שלה היא קנין יקר. אנחנו מרגישים שכאן ביאליק שם על שולחנה של התרבות היהודית והעברית משהו שהוא לא רק חדש ומהפכני, אלא שיש בו איזה צד של תיקון האדם בכיוון אחר לגמרי. לתת לו בחזרה ילדות. צפרירים זה רק הראשון בין שורה של שירים ויצירות שהופכות את הילדות ואת חוויותיה השונות לדבר מדויק מאד. לדבר שיש לו שפה שעוד ועוד אנשים יכולים להתייחס אליהם. כאן אנחנו שמים לב לתפקיד התרבותי, הציבורי, המכריע של שירים מהסוג הזה. וכמה ביאליק מהבחינה זאת, לא אחראי רק על עניינים שקשורים במדיניות כפי שנדמה היה על פי השירים שהתפרסמו אחרי דור או שניים, שגם אותם נראה בהמשך, אלא דווקא דברים שקשורים בגדילת האדם בהתפתחות תודעתו, בתפיסתו את עברו הקדמון, כילד קטן, הקודם ללימוד, הקודם לישיבה. השיר הבא שאני רוצה לגעת בו הוא שיר שבו ביאליק בפירוש פותח במוצהר את הקשר בין ילדות, שירה, בית והשיר נקרא 'שירתי'. הוא שיר גדול מאד, גם באורכו והוא בונה את כל המהלך שלו על שאלה אחת: "התדע מאין נחלתי את שירי?" [אודיו_ריק]
