[אין_קול] השיעור היום יוקדש לשתי המשוררות הראשונות של השירה העברית החדשה, לאסתר ראב ולרחל בלובשטיין. אסתר ראב היא המשוררת הצברית הראשונה, היא נולדה בפתח תקווה באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19 ובמובן הזה היא דומה בגילה לאורי צבי גרינברג וכמותו היא נכנסת אל העולם כששירת ביאליק ובני דורו כולם הם כבר התשתית לקהילה הספרותית של העברית, החינוך שהיא סופגת הוא חינוך ארצישראלי בתקופה הראשונה שלו, אלה יושבי העלייה הראשונה בפתח תקווה, ובהרבה מובנים, אנחנו שומעים כאן דבר חדש לגמרי. מצד אחד, ההיתר לדבר בעברית בזיקה ללשון המקורות בתוך הדיבור העברי החדש נוצר על ידי דור ביאליק, אבל מה שקורה בשירתה של אסתר ראב יש בו איזו רעננות ואיזו תחושה גם של אי-רצון להתאים לנוסח הזה, משהו הרבה יותר קרוב מצד הריתמוס שלו לשירים של אברהם בן יצחק למשל, משהו שהרבה יותר רוצה לשמור על איכות דיבורית מקומית ובאמת זה הדבר שצומח כאן בעצם לראשונה, ברור שכאן מדברים בעברית. העולם שמבעד לו היא רואה את עולמה הציוני, את עולמה של ארץ ישראל הוא כמובן העולם של התחייה הציונית. מהבחינה הזאת, היא משתלבת ברוח הקיימת אבל היא מחוללת גם ברוח הזאת ,משהו אחר. ספרה הראשון מתחילת שנות ה-20 נקרא 'קמשונים' כלומר עשבים יבשים, עשבים שוליים והבחירה בצמח הזה, כפי שנראה בהמשך, היא עקרונית. כבר בשיר הראשון, השיר הנפלא, עשיר נוף גדול, הדבר הזה מתפענח. ״על מערומיך חוגג ״יום לבן״. השיר הוא פונה, שיר פנייה אל הנוף הארצישראלי, הזולת היא ארץ ישראל. ״על מערומיך חוגג יום לבן. ״את הדלה והעשירה כה, נד הרים קפא, ״שקוף כחזון תעתועים אל האופק דבק. ״צהריים. מרחבי שדותיך משתלהבים ״ולשדך כליל מתלהלה ועולה מול השמיים הלבנים. ״כמסך לא יפסק נמשך ורועד. ״בתוך המישור גבעה תרום ״כשד עגול ולראשה קבר לבן חופף. ״ובעזובת שדות קצורים אטד בדד רובץ. ״והיה כי תיעף העין מזרמי תעתועי אור ״וטבלה בירק האטד המכחיל, כבתוך בריכת מים צוננים. ״את הדלה כה על חריציך המאדימים ״תוך זהב המרחקים עם קרקעי נחליך החרבים, הלבנים, ״מה יפית״, והיא חותמת בדיוק ״פתח תקווה, סיוון, תרפ״ג 1923״, כלומר זה נכתב כאן והמיקום הוא מהותי. התחושה שהארץ היא עירומה ושהיא דלה שייכת לעולם הציוני, כלומר לזה הבא מאירופה דווקא. בעיני העין הזרה, הארץ הזאת היא דלה, מושג העושר שלו הוא אירופי אבל מכל בחינה אחרת מתרחש כאן מבט מקומי, אחר. למשל, תשומת הלב לכך שהאור הארצישראלי הוא סנוורים והוא יוצר תמונה רועדת, הכל הוא ״מסך לא יפסק נמשך ורועד״, הבוהק וההד המתמיד שנמצא בתוך האוויר מרעיד את המראה. השמיים כאן אינם כחולים רוב השנה אלא הם דווקא לבנים או אפרפרים, כך היא אומרת, ״מול השמיים הלבנים״ מרוב אור. המצוקה של העין, ההסתנוורות מוצאת מנוחה דווקא במראה של שיח אטד. הנה הבחירה שלה בצמח אחד. קודם כל, האמת הוויזואלית, אמת של צייר שהיא הירוק של האטד הוא בכלל כחלחל גם היא חשובה, היא רואה את האטד כמראה יותר מאשר כסמל מקראי אבל היותו סמל מקראי זה מהותי משום שהיא רוצה את האטד כעץ הרע, העץ הרע של משל יותם, משום שהשירה הגברית הציונית הייתה קשורה תמיד בעצים הנשגבים של המקרא, באלונים, בברושים, בארזים או בשבעת המינים או בארבעת המינים, והנה כאן היא רוצה דווקא את העץ האותנטי והרע שלא שייך לטובים של העברית, והיחס הזה אל הצומח הוא יחס שהוא מסרב גם להיררכיה הסימבולית של הלשון ושל המסורת ומעדיף את הראייה. הבחירה באטד, כמו גם בקימוש, ונראה אחר כך למי בדיוק היא קוראת או את מה היא מכנה כ-׳קימוש׳. אנחנו שמים לב שהשיר הזה איננו מסתפק רק בנוף, הוא רוצה לומר הנוף הזה הוא קשה לראייה, יש בו חומרים סותרים, יש בו נקודות נעימות ורוב רובו קשה, אבל הוא גם דומה לאיזה נוכחות נשית. ה׳את׳ הזאת מתגלמת בסוף בגבעה שדומה לשד, הפטמה של השד היא קבר על הגבעה, ברור שזה קבר שייח׳ והוא אמנם דומה לפטמה על כיפתו המתקמרת ככה, אבל היא מוחקת את זהותו כסיפור ערבי, היא מעוניינת במראה הציוני של הארץ כאישה, אבל היא עושה את זה באופן מאוד מאוד מרשים כשהיא מסיימת את כל השיר אחרי כל המערכת הסבוכה הזאת במילים ״מה יפית״. כלומר, הדבר העיקרי שלדוברת יש לתת לארץ הוא את המילה ׳יפה׳, זה יפה. העניין החושני והאסתטי כאן הוא קשור בהפיכת המראה הציוני לחוויה אותנטית דווקא של אדם מביט. הכיוון המעניין שהיא יוצרת מופיע בצורה מאוד מאוד חריפה כשהיא פונה דווקא אל העיר של ציון, העיר של הסמל הגדול, כלומר אל ירושלים. בירושלים היא פונה אל הנשים דווקא ולא אל הוויתה האבסטרקטית, ציון, תפילין של ראש, כמו אורי צבי גרינברג. ׳סבתות קדושות בירושלים׳. ״סבתות קדושות בירושלים, זכותכן תגן עלי. ״ריח סמדר ופרדסים פורחים ״עם חלב אם הושקיתי. כפות רגליים רכות כידיים ״בחול לוהט ממששות. ואקליפטים פרועים ״טעוני צרעות ודבורים שיר ערש לי דובבו. ״שבע אטבול בים תיכון לקראת דוד אלופי המלך ״ואעל אליו בהררי ירושלים איומה הדורה. ״ועם דבורה תחת התומר אשת קהוה ואשוחח ״על הגנה ומלחמה. סבתות קדושות בירושלים, ״זכותכן תגן עלי. עלה ריח בגדיכן באפי, ״ריח נרות שבת ונפטלין״. השיר המעניין הזה מסתיים בריח של ארונות סגורים, של נשים זקנות בירושלים, בריח של נפטלין והנצנוץ האירוני שבזה הוא חשוב מאוד. נצנוץ כזה לא תמצאו באף שיר של שלונסקי או של אורי צבי גרינברג, זהו מקום אחר לגמרי. בכלל, השיר הזה שעוסק בציונות ובגאולה כל כולו ספוג תחושה שיש גם בדיחה גדולה בזה. היא פונה קודם כל אל נשים שאינן שייכות להקשר הגדול של הגאולה, אל היישוב הישן, אל סבתות קדושות בירושלים. ומהן היא שואבת כוח. לא מן המסורת, אלא מנוכחויות אנושיות נשיות של הדור הקודם. ואז היא פונה אל עצמה כאל ילידת העניין הציוני הארץ-ישראלי. היא גדלה בפתח תקווה, כלומר "הושקתי ביחד עם חלב אם בריח סמדר ופרדסים". היו שם גם חול לוהט וגם בוץ ואקליפטוסים, שהיא מכנה אותם באופן שבו תושבי המקום מכנים אותם, אקליפטים, הקיצור הארץ-ישראלי האופייני. ואין עליהם רק דבורים, גם צרעות, והיא גם טבלה בים התיכון ככל מי שגדל בארץ ישראל, אלא שכאן היא יוצרת את התפנית. זהו בית המעבר. ופתאום עוברת אל תמונת גאולה, "אני טובלת בים התיכון "שבע פעמים, שבע טבילות", כלומר זה טבילת טהרה אמיתית, "לקראת דוד המלך", דוד הוא אלופה. כלומר, מעבר לזמן ולמקום זוהי המלכות העתידית והדוברת היא כאחת הנביאות הקדמוניות, היא הבאה לקראתיו "איומה הדורה". כאן היא לוקחת את החלק מן הפסוק "איומה בנתגלות" משיר השירים. כלומר, היא הבת זוג המלכותית. והיא גם מודיעה שהיא תשתה קפה עם הנביאה דבורה, לא סתם קפה, קפה בערבית, היא תשתה קהווה. והיא תדון איתה בבעיות השעה, כלומר על הגנה ומלחמה, והנשים הגדולות של המלכות ינהלו את העניין. זוהי תמונת גאולה אלטרנטיבית, אבל גם מאוד, מאוד מחוייכת, מודעת באופן מאוד מאוד פנימי למופרכות שלה, וביחד עם זה היא בונה אותה ביופי עצום וקושרת אותה כאילו זה מה שמשתמע מלגדול בארץ ישראל בפתח תקווה. אחרי התמונה ההזויה והמחוייכת הזאת היא חוזרת אל הסבתות כפי שהן בביתן הקטן, וגם הטחוב במשהו, בירושלים, על נרות שבת של המסורת, וריח הנפתלין של המציאות הארצית, החושנית, הפעוטה והבעיקר כל כך, כל כך, אמינה. הקשירה של תמונת הגאולה למילה הזרה הזאת, הלא עברית, ובעיקר לריח שהוא בוודאי גם לא ממש נעים אחרי סמדר ופרדסים. היא עקרונית מאוד לעמדתה החתרנית, הזרה במשהו, של אסתר ראב. יש מן האיכות שדן מירון כינה אותה 'אחיות חורגות 'ואמהות מייסדות', כשהוא דיבר על הנשים המשוררות הראשונות של הציונות. יש מאיכותה של אחות חורגת במקום הזה, איזה אחת שמן הרגע הראשון לא רוצה ממש להתאים לשיח האופייני, האקסטטי, שהוא גברי במהותו בתוך ההקשר הזה. כאילו עמדת הנבואה הגדולה של "פייטן סולל", כמו שאומר את זה שלונסקי, פתוחה באמת רק לגבי גברים העולים לתורה, ושהעמידה הזאת על הדוכן, הדוכן של קריאת התורה שהוא המודל לעמדה שממנה המשורר מדבר את שירו כשהוא פייטן סולל, לא פתוחה בפני האישה. היא לוקחת דמויות אם מן המקרא, את דבורה הנביאה, אבל היא יוצרת בפירוש גם איזה דוק של פקפוק סביב התמונה הזאת. ובהתאמה לכך, את האירוניה הזאת או החריגות הזאת, שירת הדור לא ממש קיבלה. מה שנראה אולי, לטעמו של אדם עכשווי, הרבה יותר קרוב, אמין ורצוי אפילו כדיבור שירי, מאשר הדיבור האקסטטי של שלונסקי בשנות ה-20, היה אז זר, מוזר ודחוי. ורוב חייה היא הייתה בשולי ההתרחשות השירית, למרות שברור לגמרי שמדובר במשוררת מעניינת ביותר, מקורית ומלאת רגישות יחידה במינה גם להתרחשות אירוטית, כפי שהדבר הזה בלט כבר בשירים הראשונים וכפי שזה התבלט עוד יותר, ובעיקר לנוכחות הנופית, הטבעית של ארץ ישראל. ראו למשל, את השיר שבאמת מוקדש לאותו צמח שהיא מכנה אותו 'קימוש', כאילו הוא היחיד של הקמשונים שמהם ארוגים שירי הספר. הקימוש הוא ככל הנראה הצמח המכונה היום בבוטניקה הציונית המאוחרת אמיתה, כלומר צמח ממשפחת הסוככיים, שיש לו ראש לבן בוהק ובאים אליו זבובים רבים משום שיש בתוכו חלק במרכז, מן תות מבאיש כזה, ואל הזבובים באים שרקרקים, כלומר אותן ציפורים קולניות ויפות שאוספות זבובים מן האוויר. אני מתעקש על הפרטים הזיאולוגים והבוטניים האלה קצת, משום שהשיר הזה עסוק בהתרחשות זיאולוגית ובוטנית ממש. והדבר הזה מהותי לעמדתה כמשוררת נוף, כמשוררת ציונית של ארץ ישראל, במובן המקומי של המילה. "פרץ קימוש בחמרה וישתפך כחלב על פני אדמה "ובלילות ילקק ירח צלחות חלב נעות "על גבולים דקים. ועננים ימשכו שובל לובנם, "יטבלו בקצף קימוש פורח שוטף. "ושרקרקים ירוקים בהמונים "יגרגרו וילהלהו וימלאו כרסם חרקים רוחשים בצלחות קימוש לבנות. "סגרו ימבוטים על קימוש בל יכבש גם החול, "ריח ימבוט רך, נוזל וריח קימוש חריף מזדקר, "זה על זה בדבקות מתרפקים ומילאו רחבי חמרה שטוחה ברגביה." ההתרחשות בתמונת הנוף הקרובה הזאת היא ריקוד ארוטי בין שני ריחות, בין שני דברים שאין להם מראה בכלל ואין להם גוף, הריח של הקימוש והריח של מה שהיא מכנה אותו ימבוט, או בבוטניקה יותר חדשה, ינבוט השדה. שוב צמח מזיק לחקלאי בתוך העולם של החקלאות, הוא נתפס כאויב כל גידול, לא כאן. המשוררת עסוקה במראה העיניים שהוא מפריע לעולם החקלאות, כפי שהוא מפריע גם לעולמה של הציונות וצמחיה המקודשים. ובעיקר היא רוצה לתת את בעלי החיים. משהו מאהבת הטבע של 'מנדלי מוכר ספרים ושאול טשרניחובסקי נמצאת כאן. הרצון להגיד את שמותיהם של הדברים, לתת להם מילה דיבורית מקומית, ולתאר את הציפורים האלה, השובבות היפות, השרקרקים הירוקים, שמגרגרים ומלהלהים. את זה לתת. כאיזה מן רעש, כאיזה מן התרחשות, כתמונת צבעים זו על זו. עוד אחד משירי הנוף שלה מתאר לא יותר מאשר ציפורים ועץ על צוק בכרמל, ראו השיר כמעט לא חורג מהיותו סימון ורשימה. "שני עיטים "ותאנה אחת, תלויים על בלימה "כדי סחרחורת ראש, פתחים אל הים "ושערים אלי שמים בין עבים ואורנים "נפערים. רשרוש גפיים, "קהל ירוקים כנהרות מאוושים בקודש. "שני עיטים ותאנה אחת תלויים "על בלימה." זאת פיסת נוף, מעין רישום, אבל הרישום הזה לא מסתפק רק בציפורים ומעץ התאנה שיוצא מן הסלע, כפי שנוהגות התאנים לפעמים, אלא הם גם קשורים בחלל. התמונה הלשונית איננה תמונה של צייר, היא יכולה ללכת אל הסמלים בקלות רבה הרבה יותר, כשהפתחים בתמונה בין השמיים והאורנים הם ניבטים מבעד לעצים, אז הם פתחים אל הים ואל השמיים. והם פתחים ושערים, כלומר התנועה מן הנוף אל המימדים האחרים, היא לא תנועה מאובייקט אל רקע, אלא היא תנועה תודעתית אל גבהים ואל מימדים אחרים של קיום. ובסוף היא חוזרת כמו בפתיחה, יוצרת איזה מעגל. "שני עיטים ותאנה אחת, תלויים על בלימה". התאנה הרי בקושי קשורה כביכול לשורש ולקיר וכמובן שהציפורים מעופפות. והבלימה הזה, זה אותו קשר בין הרואה והחולף לנגד עיניו. זאת נקודה אימפרסיוניסטית מצד העיקרון. כלומר, רק הרגע השירי קולט את הדברים כך ומעמיד אותם באופן הזה. שוב ראו, בתוך השירה הארץ-ישראלית דווקא העדינות והדיוק והאמינות של המבט הזה נתפסים כדבר חריג. זה יותר מדי אמת, פחות מדי חזון, פחות מדי סמל, פחות מדי משיח, פחות מדי גאולה, יותר מדי התרחשות קונקרטית, חושנית. האימפרסיוניזם נראה בהקשר הארץ-ישראלי כפואטיקה שאין לה מקום יותר. כאן הוא מקומו של הסימבוליזם וזה לא לגמרי התאים לאסתר ראב.
