מלחמת השחרור וקומה של מדינת ישראל הם תאריך בעל משמעות עמוקה ביותר כשאנחנו מדברים על הספרות העברית החדשה ובמיוחד על השירה החדשה. הרגע הזה שבו נהיה ברור שהציוויליזציה הישראלית העברית היא מדינה והיא מקום. והיא המרכז לעצמה, שינה משהו בתפיסת הדור הזה את לשונו שלו. יש טעם להצביע על כך שגם תחילת המנדט הבריטי היא אירוע בתחום תולדות העברית כשפה של מדינה. משום שהמנדט הבריטי הכריז ב-1922 על העברית כעל שפת המדינה, כלומר על שפת הטפסים, המשרדים, הממשלה, הניהול. זאת הייתה, לראשונה מזה אלפי שנים, שפה פוליטית. ודובר בה לא רק באסיפות, אלא היא הייתה גם חלק ממנגנון מחייב של התנהלות מדינה. אבל התהליך הזה חדר אל תוך תודעת התרבות על עצמה, רק לאחר קום מדינת ישראל. והמשוררים שנקרא מעכשיו ואילך שמעו את העברית לפני שהם קראו אותה. העברית הייתה חלק מדיבור לפני שהיא חלק מספר. והדבר הזה מוחש בתוך השיר ובעצם הוא הופך גם לקניין גדול במעשה האמנותי, בהפעלה המעמיקה של האמנות את הלשון. והדבר הזה כרוך בעוד דבר. אותו חיץ, אותה נקודת מפנה שבה קמה המדינה, הייתה גם איזו נקודה של פניית עורף לדור הקודם. לדור המחייב של אלתרמן, של שלונסקי, של לאה גולדברג, של אורי צבי גרינברג. וללשונם השירית. נכון הוא, כמובן שחיים גורי, שקראנו את שיריו בפעם הקודמת. המשורר העיקרי של הדור ההוא של תש"ח, שממשיך ליצור עד היום. דרכו התחילה במעמד מאוד מאוד קרוב לשירת אלתרמן והוא הקשיב לה היטב. ואנחנו נפגוש גם היום משורר שנגע בה בצורה מאוד מאוד אינטימית. וזה דוד אבידן. ובכל זאת, מן הרגע הזה ישנה גם איזו הליכה הלאה ובעיקר פניית עורף. ובסוף גם מרד מאוד מאוד דרמטי. בדיבור הקודם, שהוא איננו רק דיבור, כמובן, הוא עולם. הוא אופן השקפה על היחיד בזיקה לכלל ועל מקומה של המדינה או של הממסד הציוני התרבותי בתוך חיי היחיד. המשורר הראשון שנקרא היום הוא יהודה עמיחי. יהודה עמיחי גם הוא מתחיל את יצירתו בתוך מלחמת השחרור. ומלחמת השחרור היא החוויה המעצבת של עולמו הרוחני ואפילו הדתי. הוא בא מתוך משפחה אורתודוקסית. יליד גרמניה שעלה כילד לארץ ישראל. והחילוניות תפסה את מקומה של הדתיות בעולמו בדרך מאוד מעניינת. היא לא סילקה את מושגיה מתוך העולם. אלא הפכה אותם באיזשהו אופן לחלק מעולם שאיננו עוד דתי במובן המסורתי בכלל. הוא מפעיל אותו בתוך הקשרים שאנחנו מכנים אותם חילוניים. החיץ הזה, כפי שכבר ראינו, וכפי שנראה בהמשך ביתר שאת הוא לא נכון ובעיקר הוא דו כיווני. הוא איננו חומה בצורה משני הצדדים של השירה. השיר הראשון שנקרא הוא שיר אבל קצר על מות חיילים במלחמת השיחרור. שוב, שיר קרוב מאוד לעולמו של השיר של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו" ובכל זאת השיר הזה גם שונה מאוד. וההבדל העמוק בין שני השירים האלו. בין שיר האבל הקלאסי שבנוי על כתובת מצבה עתיקה. שבו מדברים המתים אל תוך החיים ובכך נשמר משהו מהעולם המיתי של הציונות בשנותיה ההירואיות. ובעיקר של אלתרמן, לא נשמע, הטון הזה לא נשמע יותר בשיר הזה. כך הוא נשמע. 'גשם בשדה קרב' לזכר דיקי. "גשם יורד על פני רעי "על פני רעי החיים אשר "מכסים ראשיהם בשמיכה. ועל פני רעי המתים "אשר אינם מכסים עוד". גם בקריאה ראשונה כזאת גם בהיחשפות בתולית לשיר הזה לגמרי ברור שהעצירה אחרי המילה "אשר" הפסיחה הזאת, האי הסכמה לשורה. היא הדבר העקרוני ביותר בשיר. השיר הוא משפט פשוט מאוד. "גשם יורד על פני רעי" ועכשיו הדגמה של הדבר. "על פני רעי החיים, אשר מכסים ראשיהם בשמיכה "ועל פני רעי המתים אשר אינם מכסים עוד". ככה היינו אומרים אותו אם היינו מדברים אותו. גם זה עניין עדין, אם נקשיב טוב לדבר שעליו מצביע עמיחי הוא על העובדה שהמתים אינם יכולים להגן על עצמם יותר. וההגנה הזאת שהיא בשדה קרב איננה כרוכה דווקא בכדורים ובפגזים, אלא בגשם. כלומר, בדבר שההגנה מפניו היא הגנה של שלום, הפחד מפני הירטבות, לא יותר מזה. אלא שגם ההגנה הפשוטה הזאת המנוסה של אחי אל תוך איזה בית או מחסה גם היא נשללת מן המתים. והתמונה הריאליסטית, הנטורליסטית, של חיילים בשדה קרב כשהמכסים ראשיהם בשמיכה הם דווקא החיים. כלומר, יש להם צורה של מתים. בטקס אבלות. אלא שדווקא כאן ההיפוך מחדד מאוד את הרגישות למשמעותה של התמונה. ואני חוזר עכשיו אל ה"אשר" הזה, ראו לעצור בנקודה הזאת, "על פני רעי החיים אשר "מכסים ראשיהם בשמיכה ועל פני רעי המתים "אשר, אינם מכסים עוד". כל הדבר קורה בעצירה הקטנה הזאת. בנשימה אחרי ה"אשר" הזה. לא רק בגלל ההפתעה הזאת. אלא משום שההפתעה הזאת מצביעה אל תהליך שעובר הדובר בזמן הדיבור. לא צורת השיר קובעת את הדיבור. אלא, כלומר, לא הצורה המוכתבת. הצורה השקולה, הצורה שעשויה שורות ספורות כמו "הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה". הצורה הארוכה הזאת מוכתבת גם על ידי מניין מסויים של הברות. ואילו כאן העצירה כולה באה מטעמו של הסובייקט. הוא עוצר לפני הסימון הזה. משהו טעון מאוד, אולי כבד מנשוא מפריע לו להמשיך את השורה. הדיבור הוא העיקר. עדיין אנחנו לא שומעים כאן את העברית כלשון מדוברת במובן הנפוץ של המילה, כלומר, עברית מופרעת, עברית שאיננה נענית. לעברית הגדולה. ובכל זאת אנחנו מרגישים כאן מישהו אחר. משהו בעולמה של העברית כעולם חילוני וכאן משמעותו של הענין הוא זה שהעולם מתנהל בחיי יומיום. ושפרטי היומיום שאינם שייכים רק לאנשים חילוניים זה בכמובן ברור, הם הקובעים את התמונה גם כשהיא דתית. הדתיות משנה את מקומה. והשיר הבא שנקרא שיר מפורסם מאוד, אחד השירים המפורסמים ביותר של עמיחי ושל השירה העברית החדשה כולה, "אלוהים מרחם על ילדי הגן". השיר הזה מדגים את זה היטב. השיר הזה מוקדם, נכתב בין השירים הראשונים של עמיחי מיד אחרי מלחמת השחרור. "אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה "על ילדי בית הספר. ועל הגדולים לא ירחם עוד, "ישאירם לבדם, ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע בחול הלוהט "כדי להגיע לתחנת האיסוף והם שותתי דם "אולי על האוהבים באמת "יתכן רחמים ויחוס ויצל "כאילן על הישן בספסל שבשדרה הציבורית. "אולי להם גם אנחנו נוציא את מטבעות החסד האחרונות "שהורישה לנו אמא, כדי שאושרם יגן עלינו "עכשיו ובימים האחרים." המילה אלוהים כאן, נדמה שהיא משנה את משמעותה מן הקצה. נאמר כאן שאלוהים מרחם על ילדי הגן עוד לפני המשכו של המשפט הזה ברור שאיש מעולם לא אמר דבר כזה. כלומר להגיד שאלוהים מרחם על ילדי הגן, כלומר ילדים בגן אולי גן הילדים, או ילדים בגן בכלל דווקא עליהם הוא מרחם? עוד לפני הכל המשפט הזה בחלקו הראשון מצביע על איזו תזוזה גדולה בדיבור על אלוהים מהרגע שאנחנו קוראים את ההמשך, פחות מזה "על ילדי בית הספר ועל הגדולים לא ירחם עוד", פתאום מופיע כאן אלוהים רע. אלוהים שמודד את רחמיו בצורה קמצנית מאוד ולאט לאט מתבהר לגמרי שהמילה אלוהים מופיעה כאן במשמעות אחרת לגמרי. אנחנו מסכימים אולי שמצבם של ילדים בגן יש בו איזו תמימות והם נמצאים תחת כנפי או אם או גננת או הילדות בכלל, כשהיא מתוקנת. אז אם זה אלוהים, אז מאירים את משמעותו באופן אחר. אינני טוען שזה איננו האלוהים המסורתי. זה נובע ממנו, זה קשור אליו אבל מדברים אליו אחרת. הוא איננו נמצא כאן כדבר שמוסבר על ידי מילים עתיקות ועל ידי סמכות מסורתית ועל ידי מושגים מסורתיים של נתינה אין סופית כפי שאנחנו מבינים אל מלא רחמים, כפי שאנחנו מכירים את תפילות ההשכבה האלה. כאן המרחם עובר דרך עולם אנושי לגמרי והעולם האנושי הזה נמצא שרוי בתוך הגדילה של חיי האדם. מן הילדות אל המוות, כשהתמונה האחרונה היא "ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע בחול הלוהט". והדימיון לילד רק מקצין את הטרגיות ואת האימים שבתמונה הזאת. הזוחלים על ארבע בחול הלוהט אלו חיילים פצועים שאינם יכולים להגיע אולי כבר בכוחות עצמן לתחנת האיסוף. ראו את השימוש בעברית הארכאית דרך המושג הצבאי. המונח היופמיסטי, התנ"כי למיתה הוא נאסף אל אבותיו, איסוף אל המתים. ואילו כאן האיסוף תחנת האיסוף, עדין ברור שהמובן של לאסוף אל המוות נשמע כאן, אלא שתחנת האיסוף הזאת היא גם דבר ארצי מאוד, מקומי מאוד, ומלחמתי מאוד. אנחנו שמים לב שהתמונה הארצית מקבלת על ידי עמיחי מימד סימלי כביר. יש לו איזו דרך מיוחדת להפעיל את הסמל הקטן, הארצי מאוד, הפשוט, היומיומי במימדים אדירים. לתת לו איזשהו גודל כפי שראינו גם קודם בשיר האבל כיסוי הראש בשמיכה או אי כיסויו הופך לאיזה סימן למציאות אדירה הפער המפתיע, הפער השניננתי הזה בין הדבר הקטן לדבר הענק. לא סתם קטן וגדול אלא אפשר לומר זה ממש זעיר וכביר הוא אופיני לעמיחי, חלק מלשונו המיוחדת. הוא ממשיך את ה"אימג'" הזה על אודות הילדות כעידן של חסות ואהבה בדרך אחרת היוצאת דופן בעולמם של המבוגרים הדומה המדמה אותם לילדים הוא ההימצאות בתוך אהבה. זה אומר "אולי על האוהבים באמת ייתן רחמים, ויחוס וייצל כאילן הישן", ראו גם את הרטוריקה, את המשפט ההולך ונמשך שגם צורת אמירתו שיוצרת את האריכות הזו, נותנת את משקלו ואת התוכן הרגשי העדין הזה כשבו ההכפלה של המילה "ייתן רחמים ויחוס "ויצל" ומזה צומח הדימוי "כאילן על הישן" "בשדרה, על הספסל בשדרה הציבורית". התמונה הגדולה הזאת של עץ גדול איש ישן, איש נודד, איש אבוד. היא הדומה לאהבה. וממנה הוא חוזר אל דמות האם. האם הופכת בשיר הזה לממלאת מקומו של האל. או אולי היא האל, האל הוא האם. בניגוד גמור למה שהיינו חושבים תמיד על האב הגדול. האם, אולי להם גם אנחנו נוציא את מטבעות החסד האחרונות שהורישה לנו אמא. האם השאירה את מימד החסד. מעניין שוב הצירוף המפתיע בין מטבע וחסד. מטבע כאילו כולו עוסק תמיד בקניינים בהיפוך של חסד וזהו אוצר לא של קיניינים אלא של חסד. של נתינה שאין בה שום חשבון. והנתינה שאין בה שום חשבון היא האהבה. והיא הבאה מן האם. כאילו האם היא המורה והיא המקור ליכולת לעשות את זה ומכאן הוא מגיע אל הגודל. כדי שאושרם ייגן עלינו עכשיו ובימים האחרים. עכשיו והנצח הזה שפתאום הוא נפתח בסוף השיר האוהבים בשיר הזה הם המימד המטאפיזי של העולם. האהבה היא המימד המטאפיזי של העולם. וכפי שאנחנו רואים כאן מדובר על אהבה אנושית אבל אין זה אומר שהיא בלתי אלוהית. האהבה האנושית היא זו המקבלת את ההוד ואת העוצמה שהמילה אלוהות מחזיקה.
