אני עובר הלאה אל בן השונמית, מלכים ב', פרק ד' מפסוק 8 ואילך. סיפור על אלישע, מזכיר קצת את הסיפור על אברהם ושרה בבראשית פרק י"ח מפני שאלישע, שהוא איש אלוהים נביא והוא סובב והולך בארץ ומידי פעם מגיע אל שוניהם ושם יש אישה גדולה, אישה חשובה, כן אישה שמארחת אותו יפה. ואפילו מכינים לו שם חדר באותו בית עם עלייה ובעלייה כל הריהוט הנחוץ. כן, ואלישע מבקש לגמול לה, אבל כשהוא מבקש לגמול לה הוא שואל אותה: האם יש לדבר אל המלך או אל שר הצבא. אתם רואים את ההבדל בינו לבין המבשרים האלוהיים, מלאכים וכו'. הוא לא בעל סמכות גדולה, הוא אפילו טועה לחשוב שמה שהיא צריכה זו "פרוטקציה" באזור. >> אבל יש לו קשרים, זה בכל זאת, תודה שיש לו קשרים שמה. >> יש לו קשרים לא רעים אבל הוא לא כל כך יודע מה לעשות. והנה דווקא נערו, שהוא בבחינת איזה מן גבאי קטן שכזה של הצדיק מסתובב בשכונה, שומע את הרכילות ולכן אומר לאלישע: "אבל בן אין לה" "ואישה זקן". ואישה זקן, הנה כאן אתם רואים המגבלה, המעצור. ואלישע קורא לאישה אליו ומבשר לה את הולדתו של הבן. היא כמובן מפקפקת ואומרת לו "אל תכזב בשיפחתך". אבל כמובן והוא אומר לה: "שכעת חיה הילד יוולד" וכעת חיה. כלומר שנה מאוחר יותר, הבן אכן נולד. הבן לא משחק תפקיד חשוב בסיפור האישה היא הדמות המרכזית בסיפור. היא אפילו יותר מרכזית בסיפור אלישע. לסיפור כמובן יש המשך, הילד ימות ויקום לתחייה. >> אבל זה כבר יוצא מהתמונה שלנו. >> אבל זה כבר לא מעניינו. אני אומר שהבן לא כל כך חשוב עד כדי כך שאין לו שם אפילו בסיפור. >> מדרשים זה משהו אחד. נשאיר את המדרשים להמשך. >> נשאיר את המדרשים להמשך. >> אבל מה היה פה? משפחה מכובדת, אישה גדולה, היה קושי במקרה הקושי תלוי באב הזקן וכמובן היה כאן בשורה של נביא. לא של מלאך משמים ולא של נבואה כלשהי, אלא נביא מברך ואכן התינוק הזה נולד. יש עוד סיפורים? >> עכשיו נשאיר את סיפור לידתו של שמואל. >> וזה אחרון מן הסתם. >> שהוא יהיה אחרון בשלב זה. מפני שהסיפור הזה מרחיק אותנו עוד יותר מן הדגם המיתולוגי. מצד אחד הסיפור הזה מזכיר לנו מאוד את סיפור רחל ולאה, מפני שאלקנה, ושוב משפחה מכובדת, הסיפור מתחיל בשלשלת של דורות. "ויהי איש אחד מן הרמתיים צופים מהר אפריים ושמו אלקנה בן ירוחם" "בן האליהוא, בן תוחו, בן צוף אפרתי". מספר דורות זו הראיה לכך שהמשפחה מכובדת. "ולו שתי נשים, שם האחת חנה ושם השנית פנינה." "ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים". כלומר מאוד, מאוד דומה לסיפור לאה ורחל. והנה המשפחה עולה מידי שנה ושנה למקדש שילה לזבח הימים, זבח שנתי. ארוחה שנתית של המשפחה. וחנה המסכנה שאין לה ילדים נאמר עליה "והיא מרת נפש ותתפלל" "על ה' ובכו תבכה". והיא נודרת נדר שאם יוולד לה ילד היא בעצם תתן אותו לאלוהים. אבל כאשר הכהן שבמקום, איילי שהוא באמת כבר רחוק מאוד מכל בעלי הסמכות, בסולם בעלי הסמכות מלאכים ואפילו נביא, הוא הנמוך ביותר. הוא אינו מבין בכלל מה טעם היא עומדת שם ובוכייה והוא חושב שהיא שיכורה. "ויחשבייה עלי לשיכורה". "ויאמר אליה עלי, עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך". ואז היא מסבירה לו שהיא בעצם רוצה בן. ואז אומר לה עלי, מאחל לה, לא מבשר לה, רק מאחל לה בפסוק 17 "ויען עלי ויאמר לכי לשלום ואלוהי ישראל יתן את שאלתך אשר שאלת מעמו". ואגב זו הסיבה גם, יש לנו הרבה רמזים לשם שמואל מן השורש ש.א.ל. דומה למדי. כן, ואחר כך יוולד כמובן לעקרה הזאת, יוולד שמואל. >> אז שוב משפחה מכובדת. בו נחזור ונסכם, משפחה מכובדת, קושי להתעברות, ותפילה. ברכה מכהן ונולד הילד. זאת אומרת בעצם הסיפורים שראינו כאן במהירות גדולה, סקרנו אותם במהירות נענים לדגם של פרו. בלשון אחרת פרו בנה את הדגם שלו גם על הסיפורים האלה אבל גם על סיפורים מתרבויות אחרות שמיד נגיע אליהם. דיברת על iii המיקראיות, כמובן אי אפשר היה שלא להיזכר בעוד שני סיפורים מאוד ידועים מתרבות אחרת, היוונית והרומאית. וכוונתי קודם כל למיתוס על מותו של אדיפוס. בקצרה, אביו לאיוס, מסיבה זו או אחרת הוטלה עליו קללה שיום אחד בנו יהרוג אותו ישא את אמו של הבן, כלומר את אישתו. ולאיוס כמובן ניסה למנוע את הדבר בכל דרך אפשרית, אך בסופו של דבר גם נקצר את הסיפור הילד נולד כדי למנוע את אותה קללה איומה ניסו להרוג אותו, שלחו אותו עם מישהו שיהרוג אותו באחד ההרים הרחוקים, אך אותו אדם חס על הילד הפקיר אותו שם. מצא אותו איזה רואה צאן פשוט וגידל אותו. התגלגל לביתו של מלך אחר ובסופו של דבר הוא פגש יום אחד קבוצה של אנשים, בינהם אביו שלא הכיר אותו והוא הורג את אביו וגם חברים אחרים שלו. הוא מגיע העיר תבאי, שהיא עירו של אביו העיר נמצאת בסכנה איומה, אז מפלצת אדירה, ספינקס, מתכוונת להשמיד את העיר. ואדיפוס מציל את העיר ובתור שכר הוא מקבל פיצוי את אישתו של המלך הקודם, כלומר את אמו, שאינו יודע שזאת אימו. היא הרה לו. נולדים ילדים. כשהדבר הזה נודע ופה נגמרת הטרגדיה אדיפוס מעוור את עיניו. האישה מתאבדת והגורל הוא הגורל ואי אפשר היה למנוע את כך שאדיפוס יהרוג את אביו וישא את אמו לאישה. זה אותו דגם כמעט וגם פה עושה בו שימוש רב בהקשרים אחרים. ואם נעבור מיוון לרומא, מי אינו זוכר את הסיפור הידוע על יסודה של העיר רומא. על שני אחים רמוס ורומולוס. שני אחים שגם הם היה ניסיון להרוג אותם. זו פוליטיקה מאוד מסובכת, לא צריך להיכנס אליה. והיצטווה אחד מעבדי המלך ששנא אותם להשמיד אותם על ידי כך שיזרוק אותם לנהר, לטיבר. אלא שהוא הפקיר אותם שם מתוך רחמים כלשהם ואז הגיעה איזו זאבה שליקקה את התינוקות האלה ושמרה אותם בחיים. ולפי מסורת אחרת וזה אומרת התמונה בצורה ברורה הזאבה הניקה את שני האחים, את רמוס ורומולוס. לאחר מכן, שהם גדלו היתה קטטה בינהם, רומולוס הרג את רמוס וייסד את העיר רומא וזה סיפור ייסודה של העיר רומא. וגם פה יש לנו משפחה מלכותית. יש פה נבואות יש כאן ניסיון לפגוע בילדים כמו בסיפור על אדיפוס אבל הדבר הזה לא צלח כי בין אם אתה נמצא במקרא ובין אם אתה במיתוסים קדומים או בסיפורים אחרים הדגם של הגיבור הוא דגם קבוע בבחינה זאת באמת פרו, שהזכרנו ועוד נזכיר עשה מעשה נפלא בדגם שהוא בנה וזה כעת מאפשר לנו לשאלה הגדולה ביותר. הקורס עוסק במשה רבינו, דיברנו על שימשון, דיברנו על אדיפוס היינו על הרקלס. מה קורה אם משה רבינו, גיבור הסיפור שלנו, מה מסופר לנו למעשה על לידתו, ליתר דיוק על ארועים שקדמו ללידה והם רלוונטים להבנתו שלו. בו נתחיל במקרא. >> אבל אולי בכל זאת עוד תחנה קטנה אחת לפני שנגיע למקרא ואני אקח אתכם חזרה אל המזרח הקדום. לסיפור לידתו של המלך סרגון. סרגון מייסד האימפריה האכדית הענקית ששלטה בכל מסופוטמיה והרבה מעבר למסופוטמיה. ואנחנו חוזרים אל המאה ה-22, 23 לפני הספירה. >> אלפיים משהו שנה. >> כן, אבל אם בכל זאת הטקסט שבידנו אני חושב, הוא רק מן המאה השביעית לפני הספירה והנה סרגון מספר שם בגוף ראשון את האוטוביוגרפיה שלו ובין השאר מספר שכוהנת גדולה היא שילדה אותו והרי לך משפחה מכובדת או לפחות אם מכובדת. האב אינו ידוע וכאן משאירים לכם להבין שאם האם היתה כוהנת גדולה אז האב הלא ידוע מן הסתם איזה אל והאם שמה את ילד בתיבה, בתיבת גופר וחופרת בכופר. ממש הסיפור, הוא סיפור כה מזכיר לנו את סיפור לידתו של משה. ומשלחת את התיבה על פני הנהר. והנהר הוא נהר הפרת. והנה איש אחד, אקי שואב המים אולי גנן. הוא שמוצא את התיבה, לוקח את הילד ומגדל אותו. אבל האלה אישתר רואה מיהו הילד ומה צפון בו, אוהבת אותו עד מאוד והילד הזה יהפוך להיות המלך הגדול סרגון. >> אם כך, סרגון מכאן, אדיפוס מכאן, רומולוס מכאן, יצחק מכאן ואני חוזר לשאלה שלנו. ומשה רבינו שלנו, מה יודעים אנו על סיפורי קדם הלידה שלו. >> כן. הנכון שסיפור הלידה שלו הוא כל כך מאכזב אבל לזה נגיע בהמשך. אבל אנחנו בקדם לידה. והנה בראש ספר שמות בראש ספר שמות אנחנו שומעים על המלך חדש קם במצרים. מלך שלא ידע את חסדו הגדול של יוסף עם המצרים. ואותו מלך חדש רואה שעם ישראל רב ועצום ממנו ומבקש לעשות משהו כדי למנוע את ריבוים בעבודה קשה "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסיבלותם" "ויבן ערי מיסכנות לפרעה את פתום ואת" "ואת רעמסס וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ "ויקוצו מפני בני ישראל". >> ויקוצו >> קץ לי, קצו, קצו בבני ישראל. כן, העבודה הקשה ממררים את חייהם של בני ישראל בעבודה קשה, עובדים בפרך, אבל מסתבר שלא די בכך, עדיין הם מתרבים והולכים. >> אני יכול לשאול משהו על הטקסט הזה עדיין, 'ערי מסכנות'? >> 'ערי מסכנות', מחסנים, ערים של ממגורות, מחסנים. >> ו'שרי מיסים' זה כמו בעברית שלנו היום? >> לא, מיסים זה לא מס הכנסה תירגע. מדובר פה במיסים של עבודה, אנגריה, עבודת המלך. כן, לוקחים אנשים לעבודת המלך וכאן את כל בני ישראל לקחו לעבודת המלך לעבודות קשות. >> והמטרה היא ׳פן ירבה׳. >> כן אבל לא כך ימנעו את התרבותינו ולכן השלב הבא. אנחנו קוראים עכשיו מפסוק 15 אנחנו קוראים סיפור המיילדות. כן, מלך מצרים קורא לשתי מיילדות עבריות שם האחת שפרה ושם השני פועה והוא אומר להן ״בילדכן את העבריות וראיתן על האובניים״. >> אובניים זה >> אובניים, המקון שבו האישה יושבת כדי ללדת את הילד. כן, ״אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה ותיראנה המיילדות ״את האלוהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיינה את הילדים״. כן, כמובן פה אתם רואים את הקושי, את הניסיון למנוע את הולדת הילדים ואין פה מדובר בניסיון למנוע ילד אחד, לפחות לא בסיפור כצורתו אלא ניסיון למנוע את לידת כל הבנים העבריים אבל המיילדות החביבות הללו מסכנות את נפשן שלהן ובלבד שתחיינה את ילדי העברים. >> אבל מה ההיגיון שמלך מצרים לבקש מנשים עבריות להרוג את בני עמן. נשמע לי חסר כל היגיון >> חסר כל היגיון מפני >> למיילדות העבריות. >> מפני שאם נשאיר רק בן אחד הוא עדיין יכול להספיר להוליד הרבה ילדים. הרוג אישה, אתה בזה משיג הרבה יותר. כלומר, באמת יש פה משהו מאוד מוזר בסיפור כצורתו, הצו דווקא להרוג את הבנים ולא את הבנות. >> אני גם מתקשה בצו iii המיילדות העבריות. מדוע שעבריות יצייתו לפקודה הזאת של פרעה. >> אז פה יש נקודה מאוד מעניינת מפני שבתרגום השבעים, התרגום היווני של התורה ובעקבותיו גם אצל יוסף בן מתתיהו כאשר הוא ב׳קדומוניות היהודים׳ שלו שב ומספר את הסיפור. אם נשחזר מן היוונית של השבעים ומיוסף בן מתתיהו לא כתוב ״ויאמר מלך מצרים לַמיילדות העבריות״, אלא ״ויאמר מלך מצרים לִמיילדות העבריות״, כלומר אל הנשים המצריות שילדו את הנשים העבריות. ויש טעם לגרסה הזאת מכיוון שבהמשך הסיפור כאשר פרעה קורא את המיילדות אליו, הן אומרות לו ״כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה ״בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו״, כלומר הן מיילדות גם ילדים מצריים, גם ילדים עבריים, זאת אומרת הן כנראה מן הממסד המצרי, מיילדות מצריות, אולי מפני שלהצגתן כמיילדות מצריות יתן כבוד גדול מדי, יכול להיות, למצרים, לנשים המצריות הללו אז העדיפו אולי לנקד כך שהן תהיינה עבריות. >> אז לפי זה שפרה ופועה הם שמות מצריים למעשה. >> יכול להיות אלא שאני לא מבין שום דבר בשמות מצריים כך שאינני יכול להיות לך לעזר. >> אם אני מבין נכון, שלב ראשון ניסיון להמית את העם על ידי עבודה קשה לא צלח, ניסיון שני להמית אותו על ידי הצו למיילדות גם הוא לא צלח. >> שהוא מוזר אבל נכשל. >> יש המשך? >> ההמשך הוא כבר אחר כך בצו של פרעה, ״כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון״. כן, ניסיון הרבה יותר דרסטי, כן, ונראה מה יקרה הלאה. >> הלאה רשום על המסך. ״וילך איש מבית לוי״ אבל אנחנו עוד לא שם. >> כן, אבל בכל זאת העניין הזה של ״ויצו פרעה לכל עמו לאמור כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו״, גם מצרים? >> כמובן שאתה יכול לטעון שהסיפור המקראי דואג כמובן לכך שלא יתרבו העברים אבל הדרך שבה מנוסח הדבר, ״כל הבן הילוד״, לאו דווקא לעברים, אגב יש כמובן גרסאות של הטקסט, תרגום השבעים, שמוסיפים כאן ״כל הבן היילוד לעברים היאורה תשליכוהו״ אבל כך לא כתוב בנוסח שלפנינו וזה כמובן פותח פתח ותמיד יהיה מי שיכנס בפתח. >> גם אם הוא חריץ צר מאוד. הייתי רוצה לומר עוד משהו רק למען עניין הכרת ספרות המדרש והקריאה שלה את המקרא. לכאורה, 3 המילים האחרונות בפסוק אם ״כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו״. מזה מובן ש״כל הבת תחיון״. מדוע צריכה התורה לחזור ולומר גם ״כל הבת תחיון״. המדרש שמקפיד על מילה ושם לב לכל דבר ודבר הולך פה בשני כיוונים. לפי כיוון אחד הם טוענים ״כל הבת תחיון״ כדי שהמצרים יתענגו מתענוגות הבשרים מבנות ישראל. הם שאפו את הבנות היהודיות ולכן ביקשו מהן לחיות מאותן. מצד שני המדרש אומר שעם ישראל את הבנות עשו כל דבר שיכלו כדי לחיית אותן, כלומר כדי להשאיר אותן בחים מתוך תקווה שההיסטוריה תמשיך בכל דרך שהיא לא בעזרת גברים רבים, אולי גבר אחד כל ה-iii. העיקר ששלוש המילים האלה לא נשארו תלויות באוויר כמילים מיותרות אלא הפכו להיות חלק מהבנת הסיפור במדרש שאליו עוד נגיע. >> בכל זאת אנחנו צריכים לקרוא את הפסוק הראשון של פרק ב׳. ״וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי״, כלומר אם רצית משפחה מכובדת לפחות מן הפסוק הזה, אלא אם כן תאמר ׳לוי׳ מפני שאתה יודע שמאוחר יותר שבט לוי יהיה שבט חשוב מאוד וממנו תצא הכהונה והלוויה אבל בינתיים נראית לך איזו עליבות גדולה, ״וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי״, וזהו. >> ההמשך הוא ״ותהר האישה״ אבל לגבי ההיריון ו-iii לידה, לזה נקדיש את השיעור הבא. אז אנחנו עוצרים פה ברגע של הנישואים וזה בדיוק הזמן לשאול את השאלה על כל הסיפור הזה של משה, מהי הפירמידה ההפוכה שנבנתה במהלך הדורות והמשך השיעור היום יעסוק אך ורק בפירמידה הזו בגיוון רב של נושאים ושל מקורות, שוב סביב תחנות שעליהן דיברנו ולא נחזור עליהן אלא נראה אותן במהלך הדברים עצמן. מה יהיו המקורות שמכאן ואילך אנחנו נבדוק ונקרא? חלקם יהיו על המסך, רובם מופיעים בדף המקורות שמצורף לשיעור, אבל זה כבר עניין התלמידים שומעים אותו אם הוא ירצו להרחיב את הכרתם את המקורות. ובכן אנחנו נעסוק בכמה וכמה מקורות באותה פירמידה, במקרא כבר דיברנו. נדמה לי שאין בתוך המקרא שום הזכרה, שום רמז, לסיפור לידת משה. כך שבתוך המקרא עצמו נשארנו עם פסוק אחד. >> ללידה עוד נגיע אבל עד לשלב הזה. >> אנחנו נעסוק בשניים מן הספרים החיצוניים. תזכורת, הם אותם ספרים שנכתבו בתקופה שבה התנ״ך היה בשלב התהוות ואפשר היה, שלו היו מחליטים כך, לכלול אותם בתוך ספר הספרים אלא שמי שהחליט על הדרך שבה התנ״ך יראה ומה יכלל בו ומה ישאר מחוצה לו, הותיר את שני הספרים האלה מחוץ להם ונימוקיו עמו. לא פעם אנחנו יודעים, לעיתים אנחנו יכולים לשער, אחד מהם הוא ספר היובלים שהוא ספר שלכאורה מסופר בידי מלאך אלוהים אל משה רבנו כאשר משה עולה להר לקבל תורה. המלאך במקביל להכנת עשרת הדיברות על הלוחות בידי האלוהים, המלאך מספר למשה את תולדות העולם מן הבריאה עד הרגע שבו משה עומד ליד המלאך ובין השאר הוא מספר למשה את תולדות חייו בהרחבות ותוספות, זה ספר היובלים, המאה השנייה, הראשונה לפני הספירה לערך. הספר הזה נדחה מעם ישראל אך למזלנו כמו הרבה ספרים חיצוניים נשמר על ידי כנסיות נוצריות והגיע אלינו בתרגום לשפת הכנסייה האתיופית ובדור האחרון, למעשה בשנים האחרונות, אפילו בימים האלה הוא תורגם מחדש בידי פרופסור כנה ורמן מאוניברסיטת בן גוריון לעברית בעזרת קטעים נוספים שנתגלו בקומראן ועוד ספר היובלים היה מקור אחד. >> כי קומראן היה פופולארי עד מאוד ונתגלו שם עותקים רבים רבים אמנם חלקיים, שיני הזמן עשו את שלהם אבל עותקים רבים. >> והיום עומד לפנינו במלוא הדרו, ספר היובלים. בצד זה נזכיר חיבור בשם ׳קדמוניות המקרא׳ וצריך להיזהר כי נזכיר הרבה את ספרו של יוספוס, ׳קדמוניות היהודים׳ ואין לבלבל ביניהם. ׳קדמוניות המקרא׳ הוא ספר, שוב ספר חיצוני, שהתחבר אולי במאה הראשונה, במאה השנייה, יש מחלוקות רבות לגבי זמנו. קודם כל הוא קדום, נכתב בעברית, תורגם ליוונית, תורגם ללטינית, הגיע אלינו בלטינית ודרכו חזרה דרך היוונית הגיעו לנוסח עברי כלשהו בידי הרטום והסיפור הזה מספר את תולדות העולם >> מהבריאה ועד מות שאול. >> ומדוע הוא עוצר דווקא כאן? >> כי יכול להיות שמי שכתב אותו ביקש לחבר את החלק החסר של ספר דברי הימים מפני שדברי הימים היכן מתחיל? אחרי רשימות היחס ממות שאול, אבל הוא רצה, אלוהים חשב אחרת והספר הזה נשאר בחוץ. >> מכל מקום, ׳קדמוניות המקרא׳ שגם בטעות יוחס לפילוסוף היהודי הלניסטי פילון וזה ייחוס לא נכון קדמוניות המקרא וספר היובלים ישמשו לנו כנקודת עיסוק בסיפור של לידת משה בספרות החיצונית. בצד זה נקרא כיצד אותו פילון שכבר הזכרתי, פילון האלכסנדרוני. >> הפעם פילון האמיתי. >> פילון האמיתי נולד סמוך לשנת 15 לפני הספירה, הלך לעולמו בשנת 45 לאחר הספירה. >> לספירה. >> לספירה תודה, בלי לדעת כמובן שבמהלך חייו החלה הספירה ואותו פילון, פילוסוף יהודי שעבד קשה מאוד בשפה היוונית כדי להוכיח שאין למעשה הפרש גדול בין מסורת ישראל לבין פילוסופיות יווניות, בייחוד אפלטוניות, ובין השאר פילון כתב לנו ביוגרפיות של אברהם, של יוסף ושל משה. בספר חיי משה שכתב פילון ותורגם שוב לעברית בדור האחרון נוכל להשתמש בו כדי לראות כיצד יהודי באלכסנדריה, עיר שבמצרים, מקום ערש לידתו של משה עוסק בסיפור לידת משה ובצדו אי אפשר שלא נזכיר את יוסף בן מתיתיהו הקרוי פלביוס יוספוס, או העם נוהג לקרוא לו יוספוס פלביוס שבספרו הגדול "קדמוניות היהודים", לא לבלבל עם קדמוניות המקרא, נספר בהרחבה רבה את תולדות העולם מבריאתו ועד המרד של ימיו, המרד ברומאים, ובין השאר בהרחבה אדירה, את סיפורי המקרא, כולל סיפור לידת משה, ונעצור גם בדבריו שלו. לאחר מכן כמובן נסתכל בספרות חז"ל, ספרות המדרש והתלמוד. בתלמוד הבבלי יש כמה וכמה עמודים רצופים במסכת סוטה שעוסקים בדמותו של משה ובסיפור לידתו, ואילו בספרות המדרש למינה, במיוחד במדרש שעוסק בספר שמות מדרש שמות רבה נמצא מקורות רבים על לידת משה, נוסיף גם אותם. כך שיש ספרים חיצוניים יהדות הלניסטית, זו הפירמידה שאנחנו בונים, ספרות המדרש והתלמודים ובצד זה גם נזכיר את תרגומים ארמיים לתורה, שגם הם מדרך הטבע חייבים לתרגם את הסיפור המקראי ולא פעם מוסיפים ומרחיבים ונדמה לי שההפתעה תהיה שבצד זה נעסוק גם בסיפורים שלא עוסקים במשה כלל ועוסקים בברית החדשה? -כן, הברית החדשה, חלק מכתבי הקודש של האמונה הנוצרית שמוסיפה את הברית החדשה על המקרא שלנו, והנה בברית החדשה, חלקה הראשון של הברית החדשה, ארבעת ספרי הבשורה. ספרי הבשורה הם הספרים שמספרים את תולדות חייו של ישו עד הצליבה ועד עלייתו השמיימה. אלא ששניים מן הספרים האלה מתחילים בסיפור בשורה ולידה. כן, הבשורה על פי מתי, הבשורה על פי לוקאס, בשניהם יש סיפורי לידה. אגב, הספרים האלה חוברו במאה הראשונה לספירה, כלומר לא עבר זמן רב מאז שישוע נעלם מעל פני האדמה במקום שנעלם, והנה כבר יש לנו מסורות מאוד מאוד מפותחות על חייו, כולל על לידתו ואנחנו עוסקים בסיפורים האלה, מפני שאם הזכרנו קודם שיש לנו עניין בארכאולוגיה ספרותית, לא נוכל לשחזר סיפור קדום על לידתו של משה מבלי לתת דעתנו גם על הסיפורים הללו. -אחרי זה נראה מדוע, משום שאני מניח שהנצרות רצתה מאוד מאוד לדמות את מביא הבשורה החדשה למביא הבשורה הקודמת, ה-old testament, ה-new testament אבל כל הדברים האלה יתבהרו במשך הזמן, כך ש... -כן, אבל זאת נקודה שטוב שאתה מזכיר אותה והיא מאוד מאוד חשובה. הרי בעלי הברית החדשה רוצים לחזק את האמונה הצעירה שלהם, לתת לה סימוכין, לשכנע את בני ישראל לדבוק באמונתם, ולכן את גיבורם הם חייבים להציג בצורה שתדבר אל לבם של בני ישראל, ולכן שלידתו שלו תהיה כלידתו של משה במידה מרובה. -יודעים משהו על מתי ולוקאס? היו יהודים? -לא ידוע לנו, לא ידוע לנו דבר. זה גם לא בהכרח באמת שמותיהם של המחברים, אבל אנחנו כן יכולים לדעת, כמו שאמרתי כבר, ששניהם בעצם מן המאה הראשונה לספירה. -כלומר אם אני מסכם לעצמי, ואני תמיד רואה את הפירמידה, יש לי המקרא, ספרים חיצוניים שזמנם חלקם עוד לפני הספירה, פילון מתחיל לפני הספירה ומגיע לספירה, יוספוס נולד מיד לאחר הספירה, נולד סביב שנת 30 ומשהו והלך לעולמו בשנת 100, הוא בן זמנם של בעלי הבשורות. -בעלי הבשורות, יותר מאוחר התלמוד הבבלי בבל הרחוקה והמדרשים השונים למיניהם, ועוד תרגום ארמי אחד, בקיצור עולם שלם שכולו נבנה על 6, 8 המילים "וילך איש מבית לוי וייקח את בת לוי". אנחנו נחזור על המילים כל כך הרבה פעמים שאני מניח שמי שיקשיב לשיעור הזה לא יוכל שלא להתעורר בלילה ולצטט את המילים "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי".
